אֶרֶץ אֶרֶץ וּבָנֶיהָ הָרַבִּים.

.וּלְכָל אָדָם אַרְצוֹ שֶׁלּוֹ אוֹתָהּ הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ

.בְּמַרְאֶה אֶרֶץ זוֹ הוּא בָּחַר לְפִי רְאוּת עֵינָיו

הִיא חוֹלוֹת, סְלָעִים וּמַיִם שֶׁאֶפְשָׁר לָגַעַת

.בָּהֶם, מְעֹרֶבֶת בְּנוֹפֵי דִּמְיוֹן שֶׁרַק הוּא רוֹאָם

(פטר מירום, "ארץ בראשית", 1966)

​

דורות של צלמים יצאו לתור את הארץ, להישיר מבט אל הנוף המקומי לחשוף אותו במלוא הדרו ודלותו. ב"אֶרֶץ " מתחקות דגן וקלגסבלד אחרי "אבות הצילום" שלהן, מעלות שאלות על מקומו של הצילום כאמצעי לסימון טריטוריה, על הפערים שבין מבט גברי לנשי ועל המתח בין הנשגב לגשמי.

​

העיסוק בנוף הישראלי החל אצל דגן וקלגסבלד בתקופת הקורונה, בחיפוש אחר מרחבים פתוחים וקו אופק אינסופי. תחושת המחנק, חוסר הבהירות ומגבלות התנועה דרבנו אותן לחפש מפלט בטבע. הן חזרו לצילומי הנוף המרהיבים של אנסל אדמס וקבוצת הצלמים האמריקאית F/64, שפעלו בארה"ב בשנות ה-30 בתקופת השפל הכלכלי הגדול ותיעדו את נופי ארצות הברית במלוא עוצמתם ותפארתם. עבור האמריקאים, התמונות שהגיעו מהמערב נתפסו כאי של תקווה. באמצעות צילום טכני מדויק ביקשו הצלמים להגדיר מחדש את תפקידו של מדיום הצילום ולספק הפוגה מקשיי היום-יום.

​

הבחירה לצלם במקומות המזוהים מאוד עם צלמים-גברים-ישראלים, בשיאו של הקיץ תחת השמש הקופחת, מהווה עבורן זיכרון של מבט גברי מקומי, תקיף, מחוספס ולא מתנצל. הדיפטיך הגברי מעניק פרשנות ונדבך נוסף לכל אלו ומעלה שאלות על יחסי הכוחות בין אדם לטבע, בין גברים לנשים ובין הצלם למושא הצילום.

​

החיפוש אחר נוף פתוח הביא את דגן וקלגסבלד "לברוא" לעצמן את הנוף אותו ייחלו למצוא. היעדר תחושת העושר המונומנטאלי של הטבע ודחיסותו של המרחב הובילו אותן לבצע "אמרקניזציה" בנוף באמצעות חיבור ועיבוד של צילומים בפורמט ריבועי שצולמו במקומות ומועדים שונים. הן יצרו תצלומים פנורמיים פתוחים ורחבים, החושפים מניפולציות וויזואליות המפרות את הממד התיעודי של צילום הנוף הקלאסי. כך נוצר "נוף ישראלי חדש", ארץ אלטרנטיבית המנותקת מזמן, מקום או פרספקטיבה.